תיבת האוצרות

אחסון ביתי, כמו גם אחסון "משונע", שנועד להעברת חפצים ממקום למקום, הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ותמיד היו. דווקא בעידן בו אפילו נשיאת מזוודה היא נחלת העבר, שכן גם כל תיק נסיעות קטן מצויד בגלגלים נוחים, יש מקום להיזכר בימים שאת מקום המזוודות ו/או הארונות מילאו תיבות גדולות, מה גם שהיום הן עושות קאמבק ומככבות כפריט ריהוט חינני בעיצוב הבית, אם או ללא כל קשר לייעודן המקורי לצורכי אחסון.

 

את התיבות ניתן לחלק באופן גס לשתי קטגוריות עיקריות: אלה שנועדו בעיקר לאחסון בייתי, ללא כל צורך בשינוע, ואלה שנועדו להעברת חפצים ממקום למקום.

תיבת אחסון מעץ היא ככל הנראה פריט הרהוט העתיק ביותר מאז תקע האדם יתד וויתר על הנדודים. בראש ובראשונה היא אכן שימשה לאחסון, אך גם לישיבה (בתקופה בה כסאות היו עדיין מצרך מותרות) ולאכילה, כאשר בני המשפחה ישובים על הרצפה סביבה. למעשה, מדובר ב"אם כל רהיטי האחסון", אשר עם הזמן השתכללה והיוותה את נקודת המוצא ליצירת פריטי ריהוט נוספים שנועדו לשמש לאותו הצורך, דוגמת ארונות, שידות ומזנונים. ככלל, מעניין להיווכח שתרבות האחסון בתיבות חוצה גבולות, אוקיינוסים ותרבויות והיא התפתחה במקביל באירופה, אמריקה והמזרח הרחוק, כמעט באותו האופן.

 

תיבות מסע
אם מוסיפים לתיבה המוכרת (Chest) שתי ידיות נשיאה בצדדיה מקבלים את אחותה התאומה - "תיבת המסע" (Trunk).
גם אם תיבות מסע היו קיימות כבר לפני אלפי שנים, הרי שנהוג להתייחס להיסטוריה שלהן  החל מהמאות האחרונות, בדרך כלל מאז המאה ה-17 ועד למחצית המאה ה-20. תקופה זו הפכה את העולם בהדרגה לעולם "משתנע" והצורך באביזר שיאפשר העברת חפצים ממקום למקום רק הלך וגדל. המחשבה על תיבות המסע הקלאסיות מעוררת אסוציאציות של מלכים ואצילים בכרכרות מהודרות, רכבות קיטור אלגנטיות נוסח ה"אוריינט אקספרס", ספינות שעשועים ומכוניות וינטאג' של ראשית המאה ה-20, עליהן הועמסו תיבות עור מהודרות של "לואי ויטון" בנוסח "גטסבי הגדול". ולא בכדי. שכן המותרות של נסיעה, בודאי לשם טיול, היו בתקופות אלה נחלתם של העשירים בלבד, ואלה, כצפוי, ביקשו להפגין את עושרם גם באמצעות תיבות מסע מהודרות, מפוארות וגדולות ככל האפשר. ואמנם, למרות שהגודל של תיבה סטנדרטית עמד על כ-1.5 מ' אורך וכ-0.5 מ' גובה ועומק, התיבות שנועדו לנסיעות ארוכות במיוחד היו גדולות הרבה יותר.
תיבת המסע הבסיסית הייתה עשויה מעץ שאליו התווספו בדרך כלל חיזוקים ממתכת, על מנת להגדיל את כושר העמידות שלה וכן מנעול. היצרנים הידועים נהגו להטביע את חותם החברה על גבי חלקי המתכת, ובשלב מאוחר יותר החלו להופיע חיפויים שונים על כל או על חלק מהתיבות, בדרך כלל מעור או מבד עבה, אך גם קישוטיים יותר שכללו אלמנטים מאם הפנינה, ריקועי נחושת ועוד. החלק הפנימי של התיבה היה עשוי עץ חשוף או מחופה כמו חלקה החיצוני, ולעיתים נכללו בו גם מגירות ותאים וכן עיטורים, גילופים וקישוטים שונים. מעניינות במיוחד הן תיבות המסע מהתקופה הויקטוריאנית שנועדו לבגדי בובות, ויוצרו במיוחד עבור הילדות הנוסעות עם הוריהן! תיבות אלה אמנם התאפיינו בד"כ בגרסה "ילדותית" יותר מבחינת הקישוטיות והצבעוניות, אך החיקוי של דגמי תיבות המבוגרים היה מושלם, רק בגודל קטן יותר. חברת "Mendel-Drucker Trunk" האמריקאית אף טבעה את הסיסמא: Like the big ones we make for the mother, אותה הייתה מדפיסה על תיבות המסע הקטנות, על מנת להדגיש את זיקתן לדגמי התיבות הגדולות.

 

כאשר החל עידן ההפלגה בספינות הקיטור לא אפשרו לנוסעים להכניס לקבינה את תיבות המסע הענקיות. דבר זה הוביל ליצירת תיבות מסע קטנות יותר, אשר כונו "Steamer Trunks", אותן מותר היה להכניס לקבינה. ככלל, במקור היו תיבות המסע בעלות מכסה עליון מעט מעוגל (Round Top) שנועד לאפשר למי הגשם לזלוג משני צידי התיבה בקלות. ואולם, המבנה המעוגל לא אפשר לערום אותן  זו על גבי זו, ולהמרתו במבנה שטוח (Flat Top), היה אחראי לואי וויטון, שפעל כבר משנת 1854 בפריז כיצרן עילית של תיבות מסע. תיבות המסע של לואי ויטון, שכללו את הטבעת סמל החברה על חלקי המתכת, היו התיבות המפורסמות והיקרות ביותר והיו מחופות בבד או בעור, ועד היום הן נחשבות כמותג על יוקרתי (ויקר..) שמכבד את בעליו. לצד לואי וויטון, קיימים

מספר דגמים נוספים של תיבות מסע אשר הפכו לאיקונות, גם אם הם ידועים פחות. כך, למשל, תיבות "Jenny lind" זכו להקרא כך על שם אחת הזמרות הפופולריות של המאה ה-19. תיבות מסוג זה הן בעלות צורה ייחודית ובהסתכלות מהצד הן נראות כמו "חור מפתח". הן היו מצופות בעור, בעלות כפתורי נחושת ורצועות סגירה וידיות אחיזה מעור, והפופולריות שלהן נסקה במחצית המאה ה-19. "Saratoga Trunks" קיבלו את שמן משמו של אתר נופש פופולרי בניו יורק, "Saratoga Springs" שהיה מקום הנופש היוקרתי המועדף על עשירי אמריקה. תיבות אלה מאופיינות בגודל גדול מהרגיל. אך התיבות הגדולות והכבדות ביותר היו אלה אשר יועדו לנסיעות ארוכות במיוחד ועם פתיחתן בעמידה  נחשף "ארון" לכל דבר- הצד הימני שלהן כלל מגירות ואילו הצד השמאלי נועד לתליה. תיבות אלה שהיו אופייניות לשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים כונו "Wardrobe Trunks" והן שימשו בעיקר שחקנים וזמרים שנדדו במשך חודשים ארוכים בדרכים כשהם נזקקים למלתחה עשירה.

 

תיבות מסע מקוריות הן פריטי וינטאג' לאספנים ומחירם לאחר שיפוץ יכול להגיע לאלפים רבים של דולרים לפריט, בהתאמה למצבם וליצרן שלהן.

תיבות נדוניה
בעוד המסעות, טיולי התענוגות, והיכולת הכלכלית לנוע ממקום למקום הייתה עד למחצית המאה ה-20 לערך נחלת העשירים, מרבית האוכלוסיות "הרגילות" לא זכו בדרך כלל לצאת מגבולות הכפר או העיר שלהם במשך תקופת חיים שלמה, ועבורם היו התיבות רק אמצעי אחסון.
לידתה של התיבה המשפחתית כמעט תמיד מקורה בתרבות הנדוניה שהתפתחה באופן דומה כמעט בכל התרבויות. העובדה שהנשים ברוב התרבויות לא היו בעלות זכויות ירושה הייתה בין הגורמים לכך שהנדוניה שהוענקה לאישה הצעירה עם נישואיה הייתה הדרך להעניק לה חלק כלשהו מהנכסים המשפחתיים. הפאר וההדר של הנדוניה היו אלה שהעידו על עושרה של משפחת הכלה, וניתן לומר כי התרבות, הכללים החברתיים והחוקים היו אלה שהכתיבו את התפתחותה של "תיבת הנדוניה" כפריט שאינו רק פונקציונאלי, אלא גם סמל למעמד חברתי וכלכלי. כך, מה שיכול היה להסתכם בארגז עץ הפך ברבות מהתרבויות לאלמנט מעוצב, מקושט ומושקע שהפך להיות לאחר הנישואין לאחד הרהיטים המרכזיים בבית. את הנדוניה הייתה מתחילה האם להכין בעוד הבת תינוקת, רוקמת תך לתך, תופרת תפר אחר תפר ליצירת מצעים, כריות, שטיחים, בגדים תחתונים ועליונים ומוסיפה לאלה כלי מטבח חיוניים ולבסוף גם תכשיטים. כשהגיע המועד הייתה כל הכבודה נארזת בתיבה שהייתה תיבת מסע ליום אחד שהופכת לתיבת האוצרות האישית והמשפחתית, בבית הבעל.  על החשיבות שייחסו לתיבות הנדוניה יכולות להעיד מסורות שלמות שהתפתחו סביבן במדינות שונות ובחלקי עולם שונים.
בסין, למשל, תיבת הנדוניה הייתה צבועה באדום, צבע המסמל את שמחת הנישואין ,ומעוטרת בעיטורי זהב, סמל לתקוות הזוג הצעיר לרווחה כלכלית. בתחתית תיבה זו היה נהוג להניח כלי קרמיקה, בדרך כלל בצורה של פרי, שהיה ניתן לפתיחה ובתוכו היו דמויות של אישה וגבר בתנוחות מיניות. בחברה שמרנית מסורתית, זה היה האופן שבו החינוך המיני הוענק לכלה הצעירה ביום כלולותיה.
באיטליה, תיבת הנדוניה נקראה Cassone וייחודה בא לידי ביטוי בקישוטים ובעיטורים מיוחדים, שכללו פעמים רבות את ציורי המדונה והתינוק, או סצינות מעולם הדת.
בפולין שהייתה ידועה באמני העץ שלה, תיבות הנדוניה המסורתיות היו בעלות חלק עליון מעוטר בסמלי אהבה, זוגיות ופריון, כמו ציפורים, פרחים ולבבות. לתיבות אלה נוסף בדרך כלל גם מנעול, או מנגנון סגירה נסתר, על מנת לאפשר לתיבה להפוך לשומרת האוצרות המשפחתית.
בקפריסין היו מיצרים את תיבות הנדוניה מלוחות עץ שמקורן בעץ ששימש כמקום קינון לחסידות, כערובה למזל טוב ולצאצאים רבים.
בארה"ב ה-Dowry Chest (תיבת הנדוניה) הייתה אלמנט דומיננטי בתרבות וכונתה גם "Hope Chest", או "Brides Chest". בדרך כלל מקומה של שמיכת הטלאים המסורתית לא נפקד מתיבה זו.
ביפן התיבה המסורתית נקראת "Tansu" והיא תיבת עץ המעוטרת בריקועי מתכת ולעיתים אף מאוירת בסגנון יפני מסורתי. תיבות אלה יכולות להיות גם מדורגות, אז הן נקראות "Kaidan Tansu".

כיום ניתן לרכוש תיבות מסע או תיבות אחסון בין אם מקוריות ובין אם כאלה המחקות את המקור, כתוצר של השראה שהן מהוות עבור מעצבים ויצרנים. תיבות אלה בדרך כלל אינן משמשות יותר לשימוש המקורי לו יועדו, אך הופכות בקלות לפריט מיוחד מבחינה עיצובית כאשר הוא משתלב בחלל המודרני. כך תיבות אלה מוצאות את מקומן, לא רק לאחסון ולשינוע, אלא גם כשולחנות קפה, שולחנות צד, ספסלי ישיבה, או לנוי בלבד, ותמיד נושאות עמן ארומה כלשהי של עבר וטעם של פעם.

 

מתוך מגזין בית ונוי 97: "תיבת האוצרות"