סדר יום ירוק

מהי בניה ירוקה?

אולם מחקרים מעמיקים ואובייקטיביים הנערכים שוב ושוב במרכזים אקדמיים מובילים בעולם, מוכיחים כי כ-50% מהפליטות המזהמות את העולם המערבי קשורות ישירות למבנים, הרבה יותר מאשר אלה שמקורן ברכבים ובתחבורה, למשל.

עיקר צריכת האנרגיה בתחום הבנייה הוא לצורך אקלום – כלומר, לחימום וקירור של מבנים, כאשר לכך מתווספת צריכה הנובעת מתהליכים נלווים, דוגמת שרפת חומרים לתעשיית הבנייה, שינוע והובלת חומרים וכיו"ב.

הקשרים כאלה בין בנייה ואיכות סביבה קיימים גם בנושא של זיהום מים, אתרי פסולת, רעילות חומרים ועוד. בתוך כך, ע"י התחשבות בהיבטים אלה ככל האפשר, ניתן לשפר את איכות הבתים ולהשפיע משמעותית על זיהום האוויר ופליטת גזי חממה, כמו גם על פרמטרים אחרים הקשורים לאיכות סביבה. את מכלול השיפורים הללו אנו מכנים בניה ירוקה.

זוהי בנייה חכמה, המביאה בחשבון גורמים רבים, ומביאה את הבית לביצועים טובים יותר בתחום האקלימי, בעיקר בכל הכרוך בצריכת אנרגיה נמוכה יותר, שכמובן באה לידי ביטוי בצמצום הוצאות שוטפות של דיירים.

בניה מותאמת אקלימית ו/או בניה מחומרים מקומיים הייתה תמיד, בכל תולדות האנושות, מובנת מאליה - החברות המסורתיות חיו בסביבה מוגבלת, והכירו אותה על בוריה. ציידים, לקטים וחקלאים בכל רחבי העולם ובכל התקופות, היו תלויים בטבע, בעונות השנה, בכמות המשקעים, בצמחיה המקומית ובעולם החי שסביבם. תלות זו לימדה אותם לזהות כל סימן ולהכיר כל היבט אקלימי – הם הכירו את משטר הרוחות, את מסלול השמש, את התפקוד של החומרים השונים. חומרים מקומיים, למשל, היו בבחינת מובן מאליו, וחומרים מיובאים היו בשימוש רק במבנים מפוארים מאד, כמו למשל, מתוך ההיסטוריה הפרטית שלנו, הארזים שהובאו לבניית בית המקדש בירושלים.

בעשורים האחרונים התרחשו שני תהליכים מקבילים, והם שגרמו לבתים להיות צרכני אנרגיה זללניים: הראשון הוא הסתמכות הולכת וגוברת על מערכות מיזוג וחימום מכניות, עד כדי כך שהן השכיחו מציבור המתכננים את החשיבה האקלימית הבסיסית. התהליך השני שהתרחש במקביל, הוא ממד הגודל והשטח: בתים הלכו וגדלו והשטח הבנוי למגורים לנפש בתרבויות המערב הינו גדול היום מאי-פעם. (לדוגמא: 36 מ"ר לנפש בעיר תל-אביב בשנת 2006).

בניה ירוקה

בנוסף, דיירי הבתים המרווחים הללו, כלומר אנחנו, חיים הרבה יותר בתוך הבית פנימה והרבה פחות בחצר ובסביבה המיידית, ומכאן נולדות דרישות שלא היו מנת חלקם של האדריכלים המסורתיים – אנו רוצים להיות בפנים ולהרגיש בחוץ,  ואת הנוף והגינה אנו רוצים לחוות מבעד לחלון, ולאו דווקא מהספסל שתחת עץ התאנה בחצר. בתים גדולים ומרובי חלונות – זוהי המילה האחרונה שרווחת בתכנון בעולם המערבי, בית החלומות הבלתי מעורער, שמעצם טיבו יהיה צרכן אנרגיה משמעותי.  בית דוגמת זה אף מעמיד בפני האדריכל והמהנדס אתגרים תכנוניים מורכבים, ואם נוסיף לכך את חוסר המודעות להתחממות הגלובלית ולאחריות שלנו כמתכננים, נקל להבין מדוע וכיצד החשיבה האקלימית הלכה ונשכחה בעשורים האחרונים, עד כדי כך שגם בעולם האקדמיה התדלדלו הזמן והמשאבים המוקדשים לה.

וכדי להעמיד דברים על דיוקם - אין לראות בכך הטפה לחיים בתנאים קשים או בבתים סגורים, חשוכים ועלובים, ו/או קריאה לחסכון באנרגיה תוך כדי סבל מתמשך. נהפוך הוא, המטרה היא לחיות בבתים נוחים, יפים ונעימים, מוארים ומאווררים, אבל בצריכת אנרגיה נמוכה מזו המקובלת כיום. מטרה זו מוגדרת היום בעולם בכינוי ZERO ENERGY, שלעניינו כאן יתורגם ל"איזון אנרגטי". במושג זה מתכוונים לחישוב כוללני של צריכת האנרגיה של המבנה מהרגע בו נחצבה האבן הראשונה עבורו, דרך כל שנות המגורים הארוכות, ועד לתהליך הכליה של החומרים ממנו הוא עשוי. במערך חישובי זה כוללים גם אמצעים ליצור אנרגיה נקייה עבור המבנה, באם קיימים. סך כל שקלול הצריכה והייצור מהווה את מאזן האנרגיה, אותו אנו שואפים לאזן בספרה 0.

חשוב מאד שבתוך המבנה יתקיימו כל התנאים המתאימים כדי ליצור נוחות תרמית, והשגתה בהשקעת אנרגיה מינימאלית היא מטרת הבנייה האקלימית, שמהווה חלק מהבנייה הירוקה.

נוחות תרמית מושפעת ממספר גורמים:

השאיפה היא להגיע למצב בו בזמן מנוחה ובבגדי העונה, הטמפרטורה, הלחות היחסית ותנועת האוויר בחלל יאפשרו את  קיומה של הנוחות התרמית הנ"ל.