תכנון מעברים בגינה

החלום לבנות בית פרטי עם נוף למרחבים פתוחים וקרבה לטבע, כבר נדון בכתבה הקודמת. לפעמים זהו עניין של חלום ילדות רחוק של אלו מבינינו שגדלו במרחב ירוק במושב או בקיבוץ, ואחרי מספר שנות גלות בעיר שואפים לחזור לתחושת המחוזות הפתוחים והירוקים של ילדותם, ולפעמים זהו דווקא חלומם של עכברי העיר שמאסו בבתי המגורים הצפופים ובמרחבי הבטון וכמהים למרחב פרטי משלהם. ואולם, במציאות המקומית כאשר מגשימים את החלום באזורים עירוניים, מדובר בד"כ במגרשים שגודלם נע בין 250 מ"ר (רבע דונם) ל-500 מ"ר (חצי דונם). לא שחלילה יש רע במגרשים כאלו, אך לפי קווי הבניין שיש לשמור על פי תוכניות בניין עיר (תב"ע) המאושרות במרחבי התכנון השונים בארצנו, המרחב מתכווץ. 

 

ברוב המקרים יש לשמור על מרחק של 5-6 מטרים בחזית, 4-5 מטרים בחזית לכביש ועל 2.5-4 מטרים בצידי המגרש, תלוי גם אם הבית הנו דו משפחתי או בודד.כך או אחרת, בהתחשב בתקנות אלו המרחב הפתוח היחיד שאיך שהוא קרוב לחלום מתקבל בחזית האחורית של הבית, ולכן במרבית המקרים שם נקבע אזור הפעילות העיקרי, שמכיל בד"כ פינת הישיבה חיצונית, אם לאוכל ואם לישיבה נמוכה כסלון,  ומרחב נוסף של דשא ו/או משטחי ריצוף לבילוי ומשחק. בתוך כך, למעט אזור הכניסה, שמעצם הווייתו ומיקומו זוכה "לביקורים", אזורי המגרש האחרים  נותרים לרוב זנוחים ללא שימוש. עובדה זו היא נחלתם של רבים מבעלי הבתים הפרטיים שאכן ניגשים למלאכת הבנייה עם חלום על מרחב גדול, אך כבר בשלב התכנון, מבלי לשים לב, מוותרים על רובו, ו"מבזבזים" אגב כך פוטנציאל גדול. כתבה זו באה להמחיש כיצד על ידי תכנון נכון ניתן להחיות אזורים אבודים אלו, להגדיל את תחושת המרחב של דיירי הבית ולרווח את הפונקציות השונות בחלל הגן.חכמים אמרו כי סוף מעשה במחשבה תחילה. ולכן עוד בשלבי התכנון הראשוניים של חדרי הבית השונים, הפנימיים והחיצוניים, יש לתת את הדעת לנושא המרחב והדרכים להשגתו, כאשר אחד הדברים הראשונים הוא מציאת דרך "להחיות" את אותם אזורים אבודים- להיפתח אליהם וליצור כניסה של החלל החיצוני לחלל הפנימי על ידי אור ותמונת נוף. ככל שיחדור יותר אור לחלל הפנימי וככל שתמונת הנוף הנראית מהפנים תהייה מוחשית יותר ואטרקטיבית יותר, כך גם התחושה הפנימית של מרחב תתעצם. במילים אחרות, נוף ירוק ומואר אמנם ייתן הרגשה של מרחב, אך כשהוא יכלול בתוכו גם פינת ישיבה קטנה ושביל גישה הקורא לצאת אליה, תתעצם תחושת המרחב פי  כמה וכמה. אז נכון, בשלב התכנון יגידו רבים שהם לעולם לא יבחרו לשבת בה, אבל האמת היא שזה גם לא ממש משנה, שכן תחושת המרחב שפינה זו תעניק שווה הכול. יתירה מזאת: אם חושבים על זה, דווקא פינה כזו, שממוקמת בצד הבית ופונה לצדו של הבית השכן, תהיה שלוה, שקטה ונעימה יותר לישיבה מאחר והיא פונה לצדו ה"שקט" ולא לצדו העיקרי הפעיל יותר.

ככלל, תאורת גן היא דרך נפלאה להעצים את תחושת המרחב באזורים אלו, ובלבד שמשתמשים בה נכון ומתוך מחשבה מקדימה ותכנון. על ידי הארת אלמנטים בודדים בנוף החיצוני והשארת שאר הנוף חשוך, ניתן ליצור את אותה התרחשות והתערבות של אלמנט הנצפה בחלל הפנים ובכך להשפיע על תחושת המרחב. אלמנט כזה יכול להיות אלמנט מים או כל אלמנט אחר כגון: ספסל, סלע מעניין, עץ מפוסל, וכדומה.

כאשר מדובר באזור הכניסה לבית המצב הוא שונה. כאן, שלא כמו בחלל הפנים, ניתן "לאלץ" את הדיירים לקחת חלק בנוף ולעשות בו שימוש. לדוגמא, במגרשים היותר נפוצים (250-500 מ"ר). יש לשמור בד"כ על מרווח של כ-5 מטרים בין קיר הבית לקצה המגרש בחזית לכביש, ובקיזוז שתי חניות צמודות בשטח של כ-25 מ"ר לפחות, משאירים שטח לא גדול למבואת הכניסה. במקרים רבים מופנית תשומת לב רבה ומיותרת לשביל הגישה לדלת ולדלת עצמה ופחות לנוף בכללותו. כך קורה שלא פעם הדלת מקבלת את עיקר תשומת הלב של העובר בשער והמרחב סביב מאבד משמעות- וחבל.  מן הראוי לזכור כי הכניסה לבית היא לא דלת הכניסה למבנה אלא שער הכניסה למגרש. ולחלקת הכניסה עצמה יש תפקיד מרכזי  בחלל הבית כולו ובחיי דייריו.

 

לפיכך, על מנת לצקת תוכן נוסף לחלל הכניסה, כדאי להאט את קצב ההליכה על ידי יצירת "שביל טיול" המוביל משער הכניסה למגרש, (כלומר שער הכניסה לבית), לדלת הכניסה ולחלל הפנימי של הבית. רצוי ששביל זה יעבור בתוך הנוף ולא יחצה אותו לשניים, ובדרך זו יקבל הגן משמעות תוך "אילוץ" דייריו לקחת בו חלק וליהנות מיופיו. לעיתים, כדאי אף ליצור פינת ישיבה אקראית שתכריח את העוברים לידה  לעצור לרגע  ולהביט סביב  לפני הכניסה לחלל הפנים. סיבות לעצירה לא חסרות, והן אף קלות להשגה עם מעט מחשבה: ריח של פריחה, פכפוך של מים, שלכת צבעונית שמבשרת על בא הסתיו או פריחה אביבית. אחרי הכול, לא הרבה פעמים ביום יש לנו הזדמנות לשים לב לפלא שסביבנו.