הכניסה למסעדת "אגוסטין" בראשון לציון מבלבלת: לרגע לא ברור אם אכן מדובר בחלל של מסעדה, או שמא באולם תיאטרון. שכן המראה הנגלה לעין נראה כתפאורה עשויה היטב, והתחושה היא שעוד רגע יכבו האורות, המסך יעלה ואי משם יגיחו השחקנים. עבור ילנה גולברייך, מוסיקאית בהשכלתה, בעלת תואר שני מהקונסרבטוריון וה"במאית" של המקום/בעלת המסעדה, פתיחת "אגוסטין" היא הגשמת אהבה, וגם סוג של המשך טבעי של העסק המשפחתי שלה ושל בעלה - מעדנייה וחנות בשר.
הרעיון לפתוח מסעדה "התגלגל" אצלם תקופת מה, עד שהחליטו לעשות מעשה ולהוציאו אל הפועל, והחלל שמצאו לצורך זה ממוקם באזור התעשייה בראשון לציון. בעודה עסוקה בגיבוש הרעיון ביקרה ילנה במסעדה שעיצובה שבה את לבה, ומיד ידעה שמצאה את המעצבים עבור מסעדתה שלה - סטודיו "שני אומנים", בבעלותם של איגור רזניקוב ומיכאל רוזנשטיין. רזניקוב, בעל תואר שני באמנות ורקע של דירקטור בתעשיית הקולנוע, ורוזנשטיין, אדריכל בעל תואר שני שכבר ברוסיה עסק בהפקות ארט שונות, מתמחים בעיצוב וביצוע "מסעדות נושא", וכך את המסעדה של ילנה הם הפכו לעיירה אירופית טיפוסית. הרעיון היה ליצור תמונת חוץ בתוך חלל הפנים, ויישומו בפועל לא זנח אף פרט של כיכר עירונית בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם. העיצוב הלא צפוי הוא תוצר של שילוב בין פריטים שנאספו בשוק הפשפשים או נרכשו מפירוקים, עם מיומנויות ביצוע גבוהות של מיכאל ואיגור, השולחים ידם בכל האמנויות והאומניות - ציור, פיסול, גילוף, ריקוע, צביעה אמנותית, עבודות גבס ועוד ועוד.
ההפתעה מתחילה כבר בחוץ, כאשר בלב אזור תעשייתי מתגלה לפתע חזית לא שייכת לסביבתה, כמו נקלעה אליה בטעות, ופתיחת דלתו של המקום רק מגדילה את עוצמתה.
הבר שבעומק החלל מחופה רעפי פירוק מבתים ירושלמיים, מהם צומחת ארובה להשלמת האותנטיות.
אזור הדיינר- צבע, ציורי דמויות בלבוש מסורתי אופייני, ומעליהם חלונות הקומה השנייה של הבתים המחופים גג רעפים. החלל הנחשף לעין נחלק לשני אזורים: מימין לכניסה ישנו אזור מאורך, מרוצף עץ ומוגבה מעט ממישור כלל המרחב, שהישיבה בו היא בסגנון "דיינר" על ספות וכורסאות נוחות והוא משקיף אל "כיכר העיר". כיכר העיר היא, למעשה, מרבית שטחו של החלל, שחזותו הציורית מעבירה את הבאים למחוז הפנטזיה, למקום אחר ולזמן אחר.
את חלקו העליון של החלל, כמעין קומה שנייה, מקיפים "בתים" ששייכים ל"דיירים" עם זהות ברורה - שמם מופיע עליהם ולכל בית יש אופי משלו שנגזר מעיסוקו של הדייר המתגורר בו. הבתים, שנבנו מגבס עם ציפוי עץ שנצבע, הינם כה אותנטיים למראה, עד שנדמה כי אפשר לראות תנועת אנשים דרך חלונותיהם המוארים והפתוחים למחצה. מעל החלונות ישנן מרקיזות מצלות, בחזיתם אדניות "פורחות", והתחושה היא שעוד רגע יסיט אי מי מבעלי הבתים את הוילון ויופיע עם משפך בידו להשקות את הצמחייה. אולי א"כ הם גם ירדו למטה, לכיכר, אל תיבת הדואר שלהם ששמם מתנוסס עליה. תחת החלונות, על קיר המעטפת של הבתים, משולבים ציורים של דמויות בביגוד מסורתי המעיד על מוצאם הלאומי, אוסטרי, למשל. על ה"פתחים" המצויים במישור "הרחוב" סוגרים דלתות ותריסים שהינם אלמנטים ישנים מפירוקים, שעברו טיפול משחזר של התזת חול וצביעה, וחיפויי הקירות מגוונים- צביעה וציורים, קורות עץ אופייניות, או לבני בטון שנצבעו כך שהם נראים כלבני טרקוטה, כאשר בתוך כך משולבים אלמנטים דקורטיביים דוגמת רוזטות וכד'.
הבית בפינת הכיכר, שמעוצב עם "קורות" אדומות מחופה ב"רעפים" ירוקים עשויים MDF, ועל מעטפתו מופיעות מילות שיר מפסטיבלי בירהתקרת החלל, הינה תקרת הצלעות המקורית שהייתה במקום ולא ניתנה לטיפול, ולפיכך נצבעה בשחור ש"מעלים" את קיומה, והריצוף בוצע בבומנייט תוך יצירת מראה של אבני רחוב בסגנון ריצןף אופייני לערים באירופה. לתאורת המקום אחראים פנסי רחוב ציוריים או גופים תלויים בעיצוב תואם, והדימרים שהותקנו במקום מאפשרים לשחק עם האור וליצור אווירה אפלולית, משל ירד הערב על הכיכר. את הבר הממוקם בעומק החלל מקרה גג משופע מחופה ברעפי פירוקים מבתים ירושלמיים, וארובה הצומחת ממנו נועדה להשלים ככל האפשר את הממד האותנטי. חלקו העליון של הבר וחזית הדלפק מעוטרים במיני מרקמים דקורטיביים המגלמים את המיומנות האמנותית של המעצבים כשהם מחקים מרקמי חומרים אחרים בעבודות גילוף וריקוע, ואף הדיגום שלהם הוא פרי יצירתם. השירותים במסעדת אגוסטין שוכנים באחד "הבתים" שמקיפים את הכיכר, בתוך מבנה המעוטר בקורות אדומות שעליו מופיעות מילותיו של שיר המושמע בפסטיבלים של בירה, ומקורה בגג שרעפיו הירוקים העשויים MDF, מחקים אף הם בהצלחה מרובה מראה של רעפים אמיתיים. סיפורו של המקום נמשך גם כאן, עם כיור נחושת ישן שנרכש בשוק הפשפשים ועבר טיפול שחידש את ימיו, מראה שנתונה במסגרת תמונה דקורטיבית, ודלתות ישנות עשויות עץ גולמי שסוגרות על תאי השירותים. בתוך התפאורה העשירה, ממשיך ונרקם סיפורו של המקום, שכל פרט בו נהגה עם תשומת לב מרבית, כמו, למשל, כלי האוכל שעוצבו במיוחד עבור אגוסטין ע"י מיכל פולק, או השלט, הלוגו והתפריטים שעיצב יגאל רוזנטל, מעצב וידידם הטוב של בני הזוג, שאף ליווה אותם בכל שלבי התהליך. את ממד הפנטזיה משלים ללא ספק גם האוכל המוגש במקום - בטעמו המשובח, כמו גם בדרך הגשתו האסתטית, שמעוצבת באותה רוח יצירתית השורה כאן בכל.
מתוך מגזין 100: "המסך עולה"