פוסט מודרניזם של העיצוב הישראלי - חנות פלסטיק פלוס בשנקין

מתןך פרוייקט בהנחייתה של ד"ר דניאלה אוהד-סמית', המחלקה לעיצוב פנים - HIT מכון טכנולוגי חולון.

בראשית שנות השמונים לא היה קיים בארץ עיצוב ישראלי מקורי, ופריטי העיצוב הנפוצים והזמינים היו בעיקר פריטים מיובאים או מוצרים מקומיים ללא מעוף וצבע. נראה היה כי ישראל משתרכת הרחק מהמתרחש בעולם העיצוב הבינלאומי, ובתוך כך אניני טעם ושוחרי אסתטיקה לא מצאו סיפוק למאווייהם. 

למעשה, אפשר לומר שמאז ימי תור הזהב של בצלאל ומשכית, לא התפתח בארץ עיצוב ממשי בעל אופי מקומי. וכך, שנות השמונים היו בדיוק הזמן הנכון לחדש עיצוב מקורי, תל אביב הייתה המקום הנכון, ופלסטיק פלוס הייתה החלוצה, המקום בו נוצר עיצוב חדשני, צעיר וייחודי. העיתונות יצאה מגידרה. השפה שנוצרה בפלסטיק פלוס, שפת עיצוב צעיר, רענן וצבעוני, לא רק השפיעה על הטעם המקומי ועל התרבות הישראלית, אלא הפכה גם לשם נרדף לעיצוב ישראלי ולא בכדי. בפלסטיק פלוס של שנות השמונים ניתן היה למצוא פריטים ומוצרי צריכה עשויים חומרים זמינים וזולים, מאופיינים בעיצוב מהפכני שהזכיר את שקרה בפוסט מודרניזם האיטלקי, מוקד העיצוב העולמי.

הכל החל במוצר אחד: אהילי פלסטיק צבעוניים. הנס שעלה לארץ מאמסטרדם לאחר שסיים שם לימודי צילום נפגש עם אילנה, בוגרת בצלאל בעיצוב גרפי (כן, אז עוד קראו לו כך). השניים החליטו ליצור אהיל פשוט שיפיח חיים בנורות החשופות שהיו כל כך שכיחות בבתי מגורים בארץ של שנות השמונים, והחומר שנמצא כמתאים ביותר, עמיד לחום ובעל שקיפות, היה מוצר פלסטי חדש שהגיע לשוק הישראלי באותם ימים – הפוליגל. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון", נזכרים בני הזוג היום כשהם מספרים את סיפור חייה של פלסטיק פלוס. אך בישראל של שנות השמונים למוצר כה חדשני, צבעוני ופוסט מודרניסטי לא היה כל סיכוי בשוק של מוצרים אפרוריים ונטולי חזון עיצובי, וסוחרים לא מצאו בהם עניין. 

כך נולד אצל בני הזוג הרעיון לפתוח חנות משלהם, ובשנת 1982 נפתחה פלסטיק פלוס ממש ליד ביתם ברחוב שינקין. את חלל החנות הם חילקו לשניים- חלקו האחורי נועד לייצור והקדמי למכירה. הקרקע, מסתבר, הייתה מוכנה, ועד מהרה הפכה פלסטיק פלוס לבמה עליה הציגו מעצבים צעירים מוצרים חדשניים- פריטים מקוריים, רעננים, עשויים מחומרים זמינים ובמחירים נגישים לכל, ממש על פי מתכון הפוסטמודרניזם שחגג בעולם. 

הנס ואילנה שמו דגש על כל היבטי השיווק והמיתוג, וסביב החנות התקבצה קבוצת מעצבים צעירים שכינו עצמם קבוצת קקטוס. אילנה: "המטרה הייתה לפתוח מקום שייתן במה למעצבים צעירים, בו יעוצבו וייוצרו מוצרים בעלי עיצוב ישראלי מקורי".

פלסטיק פלוס הייתה הרבה יותר מרעיון אוטופי, ואולי, למעשה, העסק המסחרי הראשון לעיצוב בארץ. לוגו ואריזות מקוריות העניקו למוצרים נופך מקצועי, אשר בישראל של ראשית שנות השמונים לא היה מקובל, וכך, נזכר הנס בנוסטלגיה "היו שחשבו שהמוצרים שלנו מיובאים מחו"ל כי היו מטופלים מהעיצוב עד האריזה באופן מקצועי". 

בד בבד עם שגשוגה של פלסטיק פלוס החל גם רחוב שינקין לעצב את דמותו כמרכז צבעוני של יצירה וסגנון, עם גלריות, בתי קפה וחנויות אופנתיות, כאשר חותם האנרגיה והחזון של אילנה והנס מהדהד בו עד היום. בני הזוג אף היו מן החלוצים שחידשו  ב 1984 את העדלאידע, תהלוכת פורים שנודעה בתל אביב הצעירה ואשר זכתה לתחייה מחודשת. בשנת 1986 זכו הנס ואילנה בפרס סנדברג לעיצוב ממוזיאון ישראל כשמוצרי פלסטיק פלוס מוצגים בתערוכות עיצוב ומהווים חלק מאוסף העיצוב של מוזיאון ישראל.  בתחילת שנות ה-90 עקרו בני הזוג לפרדס חנה, והעתיקו לשם גם את הסטודיו הפועל עד היום עם קהל לקוחות נאמן מהארץ והעולם.  פרופסור גד צ'רני, אחד מחברי קבוצת קקטוס, טוען כי פעילותה של פלסטיק פלוס" הייתה בבחינת ניצנים של עיצוב עכשווי ש"הקדים את זמנו", אך אין ספק שגם הותיר חותם וסימן את תחילתה של דרך.