"אנחנו יכולים לדבר שבועיים, אבל יש לנו רק שעה" מזהיר אותי אריק לוי בשיחת טלפון שקודמת לפגישתנו במילאנו. כשמסתיימת שעה "וקצת" אני מבינה למה הוא מתכוון, ולא, הוא לא הגזים. על קפוצ'ינו שלו, ואמריקנו שלי, אנחנו מתחבטים על מה ייסוב הראיון, ולבסוף מסכמים לדבר על התערוכה, ועל העבודות שהוא מציג השנה במסגרתה. אבל זה לא עובד ככה. ללוי, מעצב רב תחומי שלא בכדי מכונה "טכנו פואט", לא מתאים לנהל שיחה בסגנון ארצי, לדבר על המוצגים ופשוט להתייחס אליהם "פר סה" כמו דפדוף בקטלוג. שכן גם אם מדובר "רק" במוצר כמו ספה או שולחן, בבסיס עיצובו תמיד ניצבים רובדי עומק, מחקר, היבטים רגשיים, ומורכבות פילוסופית שמהם צומחת עשייתו ככלל. בתוך כך אנחנו נוגעים קצת במילאנו, והרבה בעולם היצירה הרחב שלו, שבא לידי ביטוי גם בהתנסחות עשירה וקולחת, שזורה בדימויים, אנקדוטות ומטפורות- נושא גורר שאלה, שגוררת תשובה ומעירה סיפור חדש, וכן הלאה וכן הלאה. כשתסתיים כאן התערוכה, הוא "יקפוץ" רגע לפריס לפגוש את משפחתו ולנשק את ילדיו- בן 13 ותינוקת בת חמישה חודשים (היצירות ששום דבר בעולם לא ישווה להן), וימשיך בדרכו לשיקגו לכבוד תערוכת יחיד שלו, שתפתח ב-28 לחודש בגלריה הנחשבת ריצ'רד רייט,(Richard Wright) בשיקאגו.
תחילת חייו הבוגרים דווקא לא אותתה על העתיד, שהעמיד אותו בשורה הראשונה של מעצבים בינלאומיים נחשבים, שמחוזרים תדיר ע"י החברות המובילות "הייתי Beach Boy" הוא מספר " והעולם שלי היה מורכב מים, שמש וגלשנים". אבל לחיים, מסתבר, יש דינמיקה משלהם, ולוי, שנסיבות אישיות של "בינו לבינה" הביאו אותו לשווייץ, סיים שם לימודי עיצוב תעשייתי בArt Center College of Design. משווייץ הוא הגיע לפריס, שם הוא מתגורר כבר חמש עשרה שנה, ומזה עשר שנים חולק סטודיו משותף "LDESIGN", עם המעצב פיפו ליאוני (Pippo Lionni).
תשע "טביעות אצבע" יש לו השנה במילאנו. פריטי ריהוט שעיצב לחברות כמו Znotta, Molteni, BBB, Veradero, Baleri Italia ו-Living Divani, פריטים שעיצב לחברת Gaia & Gino, ומיצב גדול שמציג את ה-Rock, קונפיגורציה מצולעת שזכתה אצלו להרבה מאד וריאציות בשימושי חומרים ובתרגומים למגוון מוצרים, וכאן במילאנו מוצגת כמיצב ענק המתנשא לגובה של שישה מטרים.
"התערוכה היא פסגת ההר של תעשיית הריהוט. זה המקום בו קורים הדברים ואנשים נפגשים. בחמש השנים האחרונות, מאז המעבר של התערוכה למתחם החדש, השתנה האופן בו אנשים חווים את התערוכה. גם התעשייה התפתחה מאד ונוף המציגים השתנה. פעם היה ביתן 20 המפורסם, בו הציגו מעצבים וחברות נחשבות, ואחרי שביקרת בו "גמרת", למעשה את התערוכה. היום, לצד החברות הגדולות, שפזורות במתחם, יש הרבה מאד חברות בינוניות וקטנות שעושות עבודה נפלאה. אם בעבר רק חברות גדולות ובעלות קפיטל יכלו להרשות לעצמן שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, הרי שהעובדה שכיום היא נגישה לכולם מאפשרת גם לחברות הקטנות להציג עניין ואיכות מצוינת. אני, למשל, מעצב היום כיסאות פלסטיק, שמיוצרים באיכות גבוהה מאד ונמכרים בהצלחה רבה, לחברה שכוללת חמישה אנשים בלבד".
עם כל גלריית המוצרים שעיצב, שמוצגים בחללי התצוגה של החברות השונות, את לוי לא מעניין, בעצם,לעשות עוד מוצר, כדבריו, ומבחינה זו הוא אינו משייך את עצמו לתעשייה או למעצבים שמפיקים עיצוב.
"יש לי דרך מסוימת שבחרתי בה, וליתר דיוק בחרתי לבחור בה- לעשות רק מה שאני רוצה ומאמין בו. כך היה גם בתחילת דרכי, כשהיה לי רק חלל קטנטן של 4 מ"ר ואני הייתי באמצע. כבר אז היה הרצון לבחור".
ואכן, הרזומה שלו מגוון ועשיר, כולל נגיעה שוטפת בתעשייה, באמנות, ובעיצוב לגווניו השונים- עיצוב מוצר, עיצוב גראפי, עיצוב במה, חללי פנים, תכשיטים, אופנה, תערוכות, תדמית ומיתוג.
מערכת ישיבה St. Martin לחברת Baleri Italia, תערוכת הרהיטים במילאנו 2008"ההשראה שלי הם החיים שלי, והכול מתקשר להכול. אין דבר בחיי בעבר שלא משפיע על חיי היום, ואין שום מרכיב שהוא דומיננטי יותר מאחרים".
מה שכן מסתבר כדומיננטי אצלו, חשוב לו מאד ומבדל את העשייה שלו מהתעשייה, זה הגורם האנושי- אנשים, מה שבכישרון "קופירייטרי", שאינו נופל מכישרונות העיצוב והאמנות שלו, הוא מגדיר כ-P to P - People to People, על משקל B to B - Business to Business
- זה מה שמניע אותך, אנשים? "כן, לגמרי. העולם לא בנוי על או בגלל עוד כיסא. העולם בנוי בגלל אנשים. מעולם לא התרגשתי ממוצר שעיצבתי כמו שהתרגשתי מעיצוב במה. אני לא מוציא את החשיבות מעיצוב מוצרים, אבל במה זה הכי מרגש מבחינתי, כי שם מתאחדות כל הדיסיפלינות של עולם העיצוב- אנשים, אור, חלל, ארכיטקטורה, קול, צבע ואובייקטים. זה מרגש, כי אנשים מרגשים, ואהבה היא נקודת מוצא. ככלל, היחס בין אדם לאובייקט ובין אובייקט לאדם, מאד חשובים בעיני, והם מתקיימים כמעברים בין חוויה ויזואלית לחוויה פיזית-תחושתית שמרכיבים את היום-יום שלי. לדוגמה, אם יושבים על כיסא ועוצמים עיניים אפשר לחוש ולהרגיש אותו. לחוש ביקורת ויחסיות שלא קיימים במצב בו יושבים כשהעיניים פקוחות ויש סוג של ניכור בגלל הממד הוויזואלי שהוא הדומיננטי באותו רגע".
מודעות היא ללא ספק אחד המרכיבים החשובים ללוי, ובכלל זה התבוננות וביקורת עצמית, וכאשר מדובר ביצירה קיים גם ממד האינטואיציה.
"אני בא מרקע טכני, אוהב לחקור, ומה שהכי מעניין אותי זה להמציא. קריאטיביות בשבילי זה ללכת למקום שעוד לא היינו בו, גם בפתרון בעיות וגם במציאתן וזיהוין.
שולחנות קפה Tube ו- Hertz , לחברת Living Divani, תערוכת הרהיטים במילאנו 2008.
Landscape לחברת "Verardo", תערוכת הרהיטים במילאנו 2008. "האחריות היא לעשות הכול ממקום נכון כדי שהמוצר יצליח, וזה אומר להיות מודע, ביקורתי, ולמצוא את השאלות הנכונות. כאן, למשל, אפשר לעשות הבחנה בין עיצוב ואמנות. באמנות אין אחריות. היא יכולה להיות נכונה לי כיוצר, ואפשר להציג אותה או לא, לאהוב אותה או לא. בעיצוב זה שונה. מוצר שלא מצליח יורד מהמדפים, כך שהביקורת העצמית צריכה להיות הרבה יותר רחבה, ולהגיע אל מעבר לעצמך, כי אתה יוצר עבור מישהו אחר. מה שנוצר מאמת הוא טוב ומצליח לשרוד".
דוגמה לאיך לוי רואה את אחריותו כמעצב ואת גישתו הגורסת "לעשות הכול ממקום נכון כדי שהמוצר יצליח", היא קולקציה בת 60 פריטים (!) שעיצב לחברת "בקרה", ומקיפה את כל תחומי עיסוקה של החברה הותיקה והמובילה בתחומה- מערכות אוכל, תכשיטים, גופי תאורה ואובייקטים.
"הדרך שלי לעשות זאת הייתה לישון במפעל. להתחבר, לגעת, להרים שרוולים, להתלכלך, לדחוף את העגלות, לאכול עם העובדים ארוחת בוקר, צהריים וערב, ושוב ארוחת בוקר, צהריים וערב, ולעשות את זה כל שלושה חודשים. כך הגעתי להכיר את המפעל ואת החברה עד אחרון העובדים ואת המקום על בוריו. רק מהמקום הזה, שבו נגעתי ב-DNA של בקרה, יכולתי לצאת לעיצוב הקולקציה- "לשים" משהו ממני, ואז לצאת עם משהו חדש.
זה תמיד ככה? זה התהליך, "לצלול" פנימה? "זה העניין של הזיהוי המדויק, של מציאת הנקודה הנכונה. כמו באקופונקטורה שהמחט הדקה נוגעת בדיוק במקום החסום או הכואב ומשחררת אותו. במקרה של "בקרה" היה חשוב לשמור על המוניטין של החברה ועל השוק שלה, והיופי בדרך הצלילה הזאת זה שהיא הייתה גם בעלת ממד רגשי. במסגרת "מסע השורשים" שלי עם המפעל והחברה, דיברתי, למשל, גם עם רואה החשבון, וגם עם מי שמחשב את העלויות. אנשים שיושבים רחוק מההתרחשות היצירתית, רק קוראים עליה בעיתונים ואף אחד אף פעם לא דיבר איתם על דברים כאלה. המפגש האישי שלי איתם, והקשר שנוצר פתאום בין היוצר והמייצר, חיבר אותם אליה. People to People".
- זו אחריות עצומה לעמוד מאחורי עיצוב קולקציה כל כך גדולה ויקרה. לא קל יותר לצאת עם מוצר "אישי/'פרטי" בלתי תלוי, שנולד ממך ואינו צריך לעמוד במבחן של אם המוצר יצליח או לא? "זה המקום של האמנות", אומר מי שמגדיר את יצירתו ככלל כשריר לא רצוני, כמו נשימה.
העיסוק האמנותי שלו כולל ציור, פיסול במגוון חומרים, וידאו ארט, קול וצילום, ובתערוכות שלו, שמשלבות את כל התחומים, הוא גם כולל אובייקטים ששייכים, כביכול, לעשייתו העיצובית.
"האמנות שלי והעיצוב שלי הם בלתי נפרדים בעיני. אף פעם לא ראיתי כיסא שעיצבתי באור כל כך יפה כמו בתערוכה שהצגתי בפריס, כשמאחוריו היה צילום שלי ששייך אותו לקונטקסט. הקונטקסט חשוב מאד, ואני נותן אותו כקרש קפיצה לדמיון, לבנק הנפשי של כל אדם שמסתכל, בא במגע או מתחכך עם העבודה שלי".
המוצרים השונים שעיצב עבור חברות המציגות השנה במילאנו אמנם חושפים גיוון רב בצורניות ובשימושי החומרים, אך הם ללא ספק חולקים מכנה משותף של עיצוב מדויק מאד, תוצר של החקר והקריאטיביות של לוי, שבדבר אחד לא דייק - יכולנו לדבר גם חודשיים, לא רק שבועיים.
מתוך מגזין 100: "DNA של "טכנו פואט""