כשמעצב התאורה מריו נאני מדבר, שב ועולה בזיכרוני ריאיון שקיימתי לפני מספר שנים עם המעצב אריק לוי, שבמהלכו ציין שיש שמכנים אותו "טכנו פואט". שכן אין ספק שהכינוי מתאים גם לנאני, מקימה ובעליה של חברת התאורה VIABIZZUNO , שהגיע לארץ לרגל פתיחת Vbo telaviv, בתל אביב, מעבדת אור שהושקה במשותף עם חברת התאורה "אקסקלוסיב" והצטרפה ל- 28 מעבדות דומות הפזורות ברחבי העולם. עניין ה"טכנו" של הכינוי ברור, ואין הוכחה טובה מזו שמספק החלל בו אנו נמצאים, עתיר גופי תאורה שנולדו בבית היוצר שלו כתוצר של חקר מנומק ותחכום טכנולוגי. מרכיב ה"פואט" של הכינוי שזור בכל מילה של נאני כשהוא מדבר על אור ותאורה, ומתחיל, למעשה, כבר בבחירת שם החברה, שאינו אלא שם הרחוב בו גדל בכפר BIZZUNO באיטליה, ולא בכדי. שם, בשנות ילדותו המוקדמות, החל הרומן שלו עמם- רומן שעם השנים אך תפח, והפך אותו לסוג של "כהן גדול" בתחום, אמן תאורה בעל משנה סדורה הנשענת על אקספרימנטאליות רבה, התבוננות מעמיקה, ובעיקר על תשוקה גדולה. את סוד התשוקה והמשיכה הבלתי נלאית של מי שמנסח את האני מאמין שלו כ"עיצוב הוא הצורה של הפועל לאהוב" אני מנסה לפצח בריאיון שאני מקיימת עמו.
"חומר, פונקציה, פואטיקה, תשוקה, קסם, עוצמה, אווירה- אם אבקש ממך לבחור רק מילה אחת מתוך הרשימה כדי להגדיר מהו האור עבורך, איזו מהן תעשה זאת באורח המדויק ביותר?
נאני משתהה עם התשובה, ניכר בו שהוא באמת מתחבט, אך לבסוף בוחר ב"פואטיקה", ולבקשתי גם מנמק: "המילה פואטיקה מקורה במילה היוונית פואזיס, שפירושה השגת תכלית/תוצאה מסוימת באמצעות עשייה שמכוונת לכך, ובכלל זה מתייחסת משמעותה גם ליצירה וללידה. מהותו הבסיסית של האור היא בדיוק זו- לידה במובן של בקיעה, של מעבר מאין ליש, כמו המעבר שחווה תינוק שמגיח מחשכת רחם אמו לאור העולם".
משחקי חלל ואור במוזיאון גוצ'י בפירנצה
זהו, אם כך, סוד הקסם?
"כן, החשיפה, הריגוש וההתרגשות שיש ביכולתו של האור לייצר לעומת תחושת הריק שקיימת בלעדיו. כמו ההתרגשות שנוצרת בהצגת תיאטרון כאשר המסך עולה"
על רקע דבריו אלה, קל להבין את מה שהוביל את נאני לעגן את תפיסת האור שלו בשמונה כללים הנעים על הציר שבין אור, צל ורגש. כללים המתייחסים לעוביו של האור, לנפחו ולצבעו, לממד התנועה שביכולתו לייצר, למיקומו האופטימאלי כמקור מוצנע ומובחן, להיותו חומר בנייה רב פנים בעל יכולת ללבוש ולפשוט צורה בהתאם לסיטואציה מבוקשת, על יכולתו להתמזג בחלל האדריכלי ולחלופין להעשירו בניגוד מעניין, ועל תחושת ההיעדרות מול הנוכחות.
תפיסת היש והאין, ההיעדרות לעומת הנוכחות, מזכירה קצת את התפיסה היפנית בכל הקשור לאור וצל.
"בהחלט. לפני כ-30 שנה שהיתי חודש ביפן, ושהות קצרה זו השפיעה מאד על תפיסת עולמי. שם, למעשה, עמדתי על האיכויות הנוספות שיש לאור מעבר להיותו הממד שמאפשר לנו לראות בחשיכה. לילה אחד אפילו "התגנבתי" לגינת זן כי רציתי לראות איך נראות האבנים כשהן מוארות ואיזו תמונה נוצרת אז. הארתי אותן, ופשוט עמדתי וספגתי את החוויה שהייתה מאד מרגשת, ואין ספק שהיא נצרבה בתוכי והתקבעה כחלק מההשראה המלווה אותי לאורך השנים".
- את האור שלו, לדבריו, מעדיף נאני כבעל איכויות טבעיות ככל האפשר. "השגת איכויות אלו כרוכה בהרבה עבודה , אך זוהי הדרך לממש את השאיפה לאור "נכון", לא כזה שנראה "מתאמץ" מידי".
העובדה שאת דרכך התחלת כאיש מקצוע, חשמלאי, היא, אם כן, בבחינת ערך מוסף שתורם לכך?
ללא ספק, זה מאד משמעותי. עוד בילדותי סבי אמר לי שיש שמדברים ומתפלספים ויש שעושים, ואני בחרתי בעשייה. כדי להגיע לדרגת אמנות אדם צריך להשקיע, והרבה. ככל שהוא מתמקצע יותר ומרחיב את יריעת הידע שלו כך גם גדלה ומתפתחת תשוקתו לעיסוקו, ומשם היא יכולה להפוך לדרגת אמנות. גם בהיסטוריה אפשר לראות איך יוצרים דגולים כלאונרדו דה וינצ'י, למשל, הלכו בדרך הזו. דרך של עשייה מלווה בתשוקה ובסקרנות שלמעשה הובילו אותם ובנו את אמנותם".
רשימת הפרויקטים שביצע נאני במהלך שנות הקריירה שלו ארוכה ומרשימה מאד, ורק על קצה קצהו של המזלג נזכיר, למשל, שניים מהמפורסמים שבהם, את The Light of the Music שביצע בתיאטרון לה סקלה במילאנו, ואת All Along Forever' במוזיאון גוצ'י בפירנצה. שני הפרויקטים, לדידו, הם בבחינת "הומאז' למצוינות באיטליה, הן בתחום האופנה והן בתחום המוסיקה, ואתרי מיקומם הינם, כדבריו, "סמלים ראויים ל"פואמות" שתספרנה את ערכי ההיסטוריה והאיכות שלהם באמצעות אור, צבע, קול ואימג'ים (תנועה)- -אלמנטים שלא רק "קישטו" את המבנים, אלא ניהלו עמם דיאלוג והתמזגו עם נתוניהם הארכיטקטוניים הספציפיים, באורח שלא ניתן לשחזור במבנים אחרים או בסיטואציות אחרות.
מהו, בעצם, המרכיב ו/או השלב שהכי מושך אותך בתהליך העיצוב עצמו?
"תחושת האתגר .כל פעם שאני מתיישב מול הדפים הריקים של המחברת שלי במטרה לייצר קונספט חדש אוחזת בי התרגשות גדולה ומיוחדת במינה, שנולדת מהשאיפה למצוא פתרון הולם וטוב לבעיה או מצב שמעולם לא נתקלתי בהם קודם לכן".
עם וותק של 40 שנה בתחום התאורה, איך חווית את השינויים שחלו בו- את ההשתלטות של טכנולוגיית הלד ובעיקר את "מותה" של נורת הליבון? האם אתה "מתגעגע" אליה?
"אני אמנם לא נוסטלגי, אך היא תמיד איתי" עונה נאני, ושולף מכיסו נורת ליבון קטנה. "למרות שהייצור שלה הופסק באיחוד האירופי, איני מחשיב זאת כמוות שלה, לפחות לא עד שהטכנולוגיות החדשות יצליחו לייצר את האיכויות שלה. עד אז אני אמשיך לחפש דרכי מאבק להצלתה ולמניעת הוויכוח סביבה. זהו אתגר חשוב שבבסיסו עומד היגיון צרוף- למה, בעצם, אני, ולמעשה, כולנו, צריכים למנוע מעצמנו את התכונות החיוביות והכול כך ייחודיות של מוצר מהעבר רק כדי להשתמש במוצרים חדשים? זה משול בעיני למחיקת כל הדברים החשובים שנלמדו מדורות קודמים, על מנת לאפשר את כניסתם של דברים חדשים" בהמשך לכך, את טכנולוגיית הלד משווה נאני לתחום הרפואה, ובעצם לכדורי אספירין, שאף אותם הוא שולף מהכיס. "בסצנת התאורה העכשווית הלד נחשב כפתרון לכל, אבל זה לא נכון. זוהי ללא ספק הטכנולוגיה של העתיד, אך היא עדיין אינה יכולה להחליף את החום ואת "הנוחות הויזואלית" של הנורה המסורתית".
בהתחשב בכל אלה- מהו, לדעתך, תפקידו של מעצב התאורה היום?
"תפקידו הוא כשל תסריטאי, ובטח לא כזה שמתמצה רק בתכנון נקודות האור. זהו תפקיד "סיפורי", שחייב להתקיים בין המעצב לבין עצמו, כמו גם כדיאלוג בינו לבין החלל הנתון, ועל סמך אלה ייעודו הוא לחפש את הדרכים והפתרונות כדי להגיע למיטב. רק כך ניתן לחדש באמת"
אלו הם גם הערכים שחשוב לך להנחיל לסטודנטים שלך, לדור הבא של המעצבים והאדריכלים?
"את הסטודנטים שלי את משתדל ללמד בעיקר להתבונן. אני מסביר להם שאין צורך לחוות את כל שאני חוויתי במהלך השנים כלמידה מצטברת על מנת להגיע לתוצאות טובות. החשוב הוא שהם ישכילו להכליל את כל שלמדו על העבר עם החדשנות העכשווית ולא לבטלו. הדבר שאני שואף אליו זה שהם יפתחו דפוסי התבוננות וחשיבה מעמיקה".
פעילותו בתחום התאורה נחלקת כיום בין חברת VIABIZZUNO לבין MARIO NANNI PROGETTISTA, שבמסגרתה הוא גם משתף פעולה עם אדריכלים מובילים, ולמרות השוני באופיין- האחת פרקטית יותר והשנייה אמנותית יותר ועוסקת בפרויקטים, נאני, כשחקן הראשי בשתיהן, אינו מבחין ביניהן. "האחת אינה קיימת ללא השנייה, שתיהן הן תוצר של הנשמה" הוא אומר.
ובעידן כה דינאמי כמו זה שאנו חיים בו, מהו הצפי שלך- לאן מועדות פנינו בתחומי האור והתאורה?
"ברור שנרגיש יותר ויותר את השפעת הטכנולוגיות החדשות, לד בעיקר, אך אני מקווה שעם כל ההתרגשות שקיימת סביבן לא נחמיץ את קיומן של אפשרויות אחרות. בארבעים שנות עבודתי בתחום תמיד ניסיתי לאמץ גישה של 360 מעלות, במשמעות של שימוש בכל האמצעים ומקורות האור הקיימים, מהחדשניים ביותר ועד המסורתיים יותר, אפילו נרות, ומעולם לא שכחתי את השמש. השמש היא, למעשה, המתחרה העיקרי שלי, ולא הקולגות ומעצבי התאורה האחרים. ביום שאצליח לייצר אור שווה ערך ביופיו ובשלמותו לזה שלה, אדע שאני יכול לפרוש".