הנגשה במובן הטריוויאלי נוגעת לבעלי מוגבלויות. משתדלים שהתנועה שלהם לא תהיה שונה מהתנועה של כלל המשתמשים, על מנת שלא יחושו שונים. לאחרונה מדובר ב"עיצוב אוניברסלי", המתאים לכל, לא רק באדריכלות אלא גם במוצרים ואף בשיטות הוראה, שימוש בשפה ועוד. כך השונה יחווה את אותה חוויה כמו כולם, מבלי שיהיה עליו להדגיש את מוגבלותו.
לתפיסתי, ההנגשה באדריכלות מרחיבה לכלל הציבור, לא רק במתן פתרונות כיצד לפעול במבנה במובן הפיזי, אלא גם בתובנה כיצד המבנה פועל על האדם. מהו הערך המוסף של המבנה לאדם השוהה בו או מתבונן בו מבחוץ. לדוגמה שדרת רוטשילד בתל אביב. השדרה נבנתה אמנם עבור הולכי רגל, אך עם השנים הוזנחה, עד אשר הולכי רגל חדלו כמעט ללכת בה. שיפוץ השדרה בשנות התשעים כלל את חיבור ספי המדרכות עם מישור הכביש במעבר חצייה וסלילת שבילים במרכז השדרה, שהקלו על התנועה. התוצאה היא האם הזו הנגשה רק לבעלי מוגבלויות או לכלל הציבור? האם בתהליך השינוי המסיבי שהעיר עברה לא היה תפקיד לשיפוץ השדרה, כמו למהלכים נוספים בהנגשת הרחוב והמרחב הציבורי לתושבים ולמבקרים בתל אביב?
תמצית האדריכלות לדעתי היא היכולת לחבר אנשים לסביבה שלהם. תנאי הכרחי הוא כמובן הפן ההנדסי - הרכבת האלמנטים כך שהמבנה יתפקד, אך על מנת ליצור אדריכלות טובה חשובה גם התפיסה החללית והעיצובית ובחירת החומרים, הקולאז' הרעיוני שמחבר בין הנגשה של המבנה לאנשים ויצירת התרבות.
אנחנו עושים אדריכלות עבור בני אדם. אחד הדברים הראשונים שבני אדם המציאו הן מדרגות. זו מבחינתי פונקציה, כי זה משמש אותנו לקשר בין מפלסים, לשבת לצפות במתרחש מנקודה גבוהה. מדרגות מתאימות למידות הגוף שלנו ולצרכים הבסיסיים ביותר. מדרגות הן אלמנט חוצה תרבויות; מדרגות יש אצל ההודים, האירופאים, המצרים, המאיה בדרום אמריקה. במדרגות על הגנגס משתמשים גם כדי לכבס, לא רק כדי לרדת למים. המדרגות הספרדיות ברומא משמשות להוביל את כל המסות של האנשים פנימה והחוצה אך גם כדי לחבר את האנשים לכיכר, לתת להם לשבת ולנוח, להשתהות, לעסוק במשהו, להתבונן אחד השני, לשוחח. כך שהאלמנט הפונקציונלי נותן ערך מוסף להוויה העירונית והאדריכלית.
לכל אדריכל יש כמובן העולם הפנימי שעל פיו הוא פועל, אבל העקרונות צריכים תמיד לחפש את התוכן של המקום וכיצד המבנה מתחבר לסביבה הפיזית והתרבותית, כך שהתוצאה היא חוויה שהציבור ירוויח ממנה. יש כאן מן התפיסה הדמוקרטית. המקום, המבנה, החלל יהיו נגישים לכל לא רק אלה הנמצאים בתוך המבנה.
לפני מספר שנים נתבקשתי להנגיש את הספרייה העירונית בהרצליה. הספרייה שוכנת בקומה שניה של מבנה ברחוב סוקולוב ועל מנת לקבל רישיון, נדרשה העירייה להתאים אותה לתקינה החדשה ולהסדיר את הגישה לנכים. במקום לחפש פתרון פונקציונלי בלבד ניצלנו את ההזדמנות לעשות פעולה אדריכלית רחבה וגדולה בהרבה. בחזית המבנה תכננו תוספת מדרגות ומעלית בתוך מעטפת שקופה. באמצעות השקיפות, המשדרת פתיחות מזמינה, השגנו הנגשה בשני מובנים גם פיזי וגם רעיוני. באותה ההזדמנות קיבלנו גם שילוט הישר לרחוב המרכזי של הרצליה.
לא הסתפקנו בכך. ביקשנו באותה פעולה לתת לספריה לעשות את מה שהיא אמורה לעשות- הנגשת הקריאה לקהלים רחבים ומגוונים. על גבי הזכוכית השקופה יישמנו את המילים: " "זקנה אחת הייתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם...." מי לא מזהה את הטקסט של ש"י עגנון מתוך תהילה? להפתעתי, כאשר שאלתי, לאנשים רבים לא היה ברור במה מדובר. האותיות המרצדות על גבי הזכוכית מטילות בשעות מסויימות ביום צללים על גבי המדרגות ומעניקות עומק נוסף, תרתי משמע לספריה ולספרות. מכאן המשכנו פנימה לעיצוב חלל פנים הספרייה, מקום שמנגיש ידע, מידע ותרבות.
התהליך האדריכלי מתחיל בבימוי החוויה אוסף מחוות, שבו מתגלה המסלול בתהליך הדרגתי והמבקר יכול להתחיל ולהעמיק במה שמזמן לו האדריכל. אדריכלות היא יצירת קולאז' תלת-מימדי ולא ניתן לחוות את ההרגשה באבחה אחת. מדובר ברצף שינוי חוויתי תוך כדי תנועה. העיצוב מתחבר לפרוגרמה, הפרוגרמה למקום.
בית ההארחה בעין גדי יושב בתוך המצוק על גדת נחל ערוגות במקום שהיה עד אותה עת נחבא מן העין. כאשר פתחו את התחרות על תכנון הספא, נקודת ההתייחסות שלי הייתה אל המקום. המלון בנוי סביב הגן הבוטני אבל לא מתייחס לסביבה של המדבר והים. ביקשתי להנגיש את המפגש בין ההר, הים והמדבר. האתגר היה למצוא מבטים המאפשרים להסתכל באותו מבט להרים ולים.
למצוא מקומות ישיבה ורביצה, תוך התייחסות לאקלים של חום וקור קיצוניים. רציתי שהאדם יחווה את ההרגשה של הטופוגרפיה, קו הגובה , הקימור של הגבעה הצופה לנוף המשתנה של ההרים, המדבר והים. העיצוב בעין גדי מהדהד את הרכות הנופית. בנקודה בה מיקמתי את המבנה מקבל הצופה בבת אחת את התמונה העוצמתית של הנקיק, מתקבלת פתיחה לנוף והמבנה משתלב בקצב הגלים של הגבעות הרכות מסביב, בגלים שהמבנה יוצר ובפנים גם בשקיפות אל הים. ברכות הספא מעוצבות בצורה לא רגולרית ללא שפת בריכה, המים מפולסים במישור אחד עם הנוף בחוץ, באופן שנדמה כי הן מתחברות לים המלח. הבריכה נפתחת מול עץ ערבה, שמאחריו נפתחים ים המלח והרי אדום. הברכה היא האלמנט החדש שמאפשר לך לחוות מה שקיים שם מליוני שנים.
הצד השני היה לא לאבד את המדבר. עשינו את זה באמצעות חומרים, מרקמים וצבעים. התחושה נובעת מכך שמצד אחד זה פתוח מאוד כלפי צפון ומזרח אל הנוף החזק ומצד שני, היכן שלא צריך את האור והנוף כמו בחדרי הטיפולים האינטימיים, השימוש בחמרים ובתאורה שומר לנו על אותן התחושות.
בבית מלון עיקרון הנגשה מקבל משנה תוקף. הערך המוסף של המקום הוא הנוף וצריך להנגיש אותו. מה שיפה בבית מלון הוא כי היזמים מעוניינים שתנגיש את המבנה, חוץ ופנים כאחד, לנוף זה כי זה חלק מההנאה. צפויה כאן תועלת עסקית, נקודה מקדמת ומבדלת את המלון בשוק תחרותי והיזמים מוכנים להשקיע בה.
בבית המלון בעין גדי היה צורך לשמור על איפוק שלא להתחרות עם העוצמות של הטבע. לכל חדר יש אמבטיה עם חלון לנוף. הפשטות העיצובית שומרת על הערכים של המקום. החמרים בעיצוב הפנים, התנועה של הפורניר הגלי- מזכיר את הנוף.
כל מערכת ההחלטות נתקבלה בכפוף למיקום עוצר הנשימה והפרוגרמה הוא באמצעות החיבור המאוד חזק למקום והאפשרות לגלות את איתני הטבע.
* מירון לוי, אמן ואדריכל, בוגר הטכניון משנת 1992. משרד מירון אדריכלים הוקם בשנת 1999 . המשרד עוסק במגוון רחב של פרויקטים מתחומי התכנון האדריכלי ועיצוב הפנים של שטחים אורבניים, מבנים ובתים פרטיים, בעשור האחרון עיצב עשרות בתים, וילות ודירות מגורים.