קסם המשרבייה

קסם המזרח – סיפורי אלף לילה ולילה, שטיחים מעופפים, הרמונות, רעלות. פתיינות סלקטיבית הנסמכת על משחקים של אור וצל, גלוי מול נסתר. אל כל אלה מתחברת גם המשרבייה – מוטיב/אלמנט יסודי באדריכלות האוריינטלית המסורתית. במקורה הייתה המשרבייה סבכת עץ שהותקנה על חלונות מפרץ (Bay windows) - חלונות הבולטים משטח הפנים של חוץ הבניין, שבתקופה מאוחרת יותר, אגב, התחבבו על האדריכלים הנאו-גותיים ועל אדריכלי התקופה הויקטוריאנית.
חלונות המפרץ נועדו להעניק אשליה של שטח פנים גדול יותר בחלקו הפנימי של החדר, להגדיל את כמות האור הנכנסת אליו ולאפשר זוויות מבט מגוונות כלפי חוץ.  במדינות ובאזורים מוסלמיים, באגן הים התיכון, במדינות ערב (בעיקר בצפון אפריקה), באסיה הקטנה ואף בהודו, נעשה שימוש נרחב בחלונות מסוג זה, דמויות המרפסות הקטנות, כבר לפני מאות רבות של שנים. סביב מפרץ החלון הותקנה בד"כ סבכת עץ, ללא זכוכית (לעתים אמצעי הפרדה אחר), אשר אפשרה פרטיות, כניסת אור תוך סינון קרני שמש חמות, זרימת אוויר וצינון. בנוסף, את המשרבייה התקינו גם על  חלונות שטוחים, וכן כמחיצות פנים ובדלתות.

אלמנט אדריכלי זה הוא יוצא דופן בכך שמהותו משלבת מעשיות סביבתית, דת, חברה וקישוטיות. ראשית, משחק הסבכה אפשר לנשים המוסלמיות להסתובב בבית, מבלי לחשוש שייראו על ידי אנשים זרים מחוץ לבית, כאשר בו בזמן הן עצמן היו יכולות לפקח על הנעשה בחוץ. בכך נתן אלמנט זה מענה לצרכי ההפרדה המושכלת בין המרחב הפרטי והציבורי, תוך שמירה על ערכי הצניעות המוסלמיים, אך ללא חציצה מוחלטת בין שני המרחבים. אם נרצה, האלמנט מהווה סוג של חיץ סלקטיבי וביותר ממובן אחד.
כמו כן, בהתאמה לאלמנטים מסורתיים אחרים - כמו מלקאף (מערכת צינון פסיבית על ידי יצירת "ארובת אוויר"), לדוגמא, או "סוכות גפנים" הסמוכות לקירות הבית, בדרך כלל בקיר דרומי – המשרבייה אף היוותה אמצעי פסיבי ליצירת הצללה, תוך כדי מתן אפשרות לזרימת אוויר וצינון החדר. על כל הצרכים הפונקציונליים והדתיים/חברתיים הללו התווסף אלמנט הקישוטיות, שאמנם לא היה חלק אינטגרלי ו"רעיוני" מהסבכה המקורית, אך הלך והתפתח לכדי משלח יד אמנותי של ממש.
מקור המילה "משרבייה" מהמילה הערבית "משרב", שפירושה לשתות, והקשר הסמנטי-אדריכלי נבע מהמבניות המסורתית: כדי החרס שהכילו את מי השתייה היו מאוחסנים בגומחה שנבנתה במיוחד לצורך זה, והייתה פתוחה לכיוון החוץ בסבכת עץ, על מנת לאפשר לזרימת האוויר לצנן במעט את המים שבכדים, כמו גם לאדי המים ללחלח ולצנן את פנים הבית.

ככל הנראה, כבר החל מהמאה הרביעית התפתחה משרביית העץ והפכה להיות אלמנט קישוטי ממדרגה ראשונה. המשרבייה החלה להיות בנויה לא רק מסרגלי עץ פשוטים, המורכבים כשתי וערב, אלא מסרגלי עץ רך, אשר כופפו ועובדו בטכניקה מקורית ומסובכת במיוחד, ללא שימוש במסמרים, ליצירת רשתות תחרה של דוגמאות יפהפיות, בדרך כלל במוטיבים גיאומטריים חוזרים. ייחודה של טכניקת נגרות אמנותית זו, שנקראת "woodturning", הוא בכך שסרגלי העץ מעובדים על מחרטה מיוחדת, כאשר העץ הוא זה שנמצא בתנועה בעוד המכשיר נייח.
אלמנט קישוטי זה הוא בעיקרו סוג של ערבסקה האופיינית לסגנון הבניה האסלאמי, אשר החל להתפתח במאה השביעית והתפשט במהלך ימי הביניים. בהתאם למאפייני הסגנון האסלאמי, גם המשרבייה מורכבת מדוגמא חוזרת, לא פיגורטיבית, משום שבאיסלאם יש הימנעות מיצירת דוגמאות פיגורטיביות ואילו החזרה על הדוגמא מספר רב של פעמים, מבטאת את אינסופיות האלוהות. לפיכך,  הדוגמאות היו גיאומטריות בד"כ, כאשר לעיתים נעשה שימוש במוטיבים מעולם הצומח, אך גם במקרים אלה המוטיב הוא מופשט (אליפסות כעלי כותרת, למשל). אמנות יצירת המשרבייה אופיינית מאוד לקהיר, שם התפתחה קהילת אמנים מומחים בסוג נגרות זה, אך ניתן למצוא אותה גם במרוקו, תורכיה, פרס והודו, הן בבנייה פרטית והן בבניה ציבורית, כגון מסגדים.
דוגמא מעניינת לשימוש במשרביות ניתן לראות בארמון דולמבאצ'ה (Dolmabahce) שבאיסטנבול. בארמון זה, שנבנה במחצית המאה ה- 19, מותקנות מחיצות -משרביות עץ לאורך מסדרון הקומה השנייה המשקיף אל אחד מאולמות הנשפים. כך היו יכולות נשות ההרמון, שלא הורשו להשתתף בנשפים, להציץ אל הנעשה בקומת הקרקע, כשהן עצמן מוסתרות מעין.
מעניין לציין שאמנות יצירת המשרביות מעץ, שכמעט ונעלמה, זוכה לתחייה ואמנים ערביים/מוסלמיים (ולא רק הם) משחזרים את הטכניקות והצורניות של המשרביות המסורתיות. מגמה זו מתחברת היטב למגמה כללית יותר המעריכה ומחייה מסורות אומנותיות אותנטיות שונות (crafts), כגון, אריגה, קליעה, קדרות, פרזול וכד', וכפועל יוצא שלה ישנו ביקוש רב למשרביות אותנטיות מפירוקים.
עם השנים קיבל אלמנט המשרבייה ביטויים ופרשנויות מגוונים – הן מבחינת החומריות והן מבחינת התרגום הפונקציונלי. כיום, לצד השימוש המסורתי בעץ, ניתן לרכוש משרביות תעשייתיות מוכנות שעשויות גם מאבן, בטון, טרה קוטה (טבעית או מזוגגת) ואפילו ממתכת ופלסטיק. בדרך כלל מדובר באלמנט מודולרי, שלא נועד לשימוש המקורי החברתי/דתי, אלא מקבל טוויסט אדריכלי ועיצובי, וכך ניתן לראות משרביות מודרניות כשהן משמשות חלק מגדרות, בקירות חוץ ופנים, כמסתורי כביסה, או כאלמנט קישוטי במחיצות פנים.
השימוש המודרני בהמשרבייה, מציינים האדריכלים דני ישראלביץ והילה דינאי-ישראלביץ, בעלי משרד "ישראלביץ אדריכלים", "הופך להיות אופנתי, בעיקר בצורה של שילוב בקיר מרכזי היוצר ויזואליות מיוחדת המעצימה  את התחושה בחלל, בגלל הטקסטורה שיוצרות הלבנים בעלות הצורות הגיאומטריות. שימוש נוסף באלמנט זה הוא ביצירת מחיצות תחרה עבור תת חללים הסובבים את החלל המרכזי. הערך המוסף של שימוש באלמנט זה הוא בכך שנוצרת תחושה של אשליית מרחב באמצעות קיר התחרה והמצויים בחלל מבינים בתת מודע שמעבר לקיר יש המשך למבנה ושבעצם המבנה אינו מסתיים".
שימוש במשרביות בבניה מודרנית יכול כמובן להוות מחווה לבניה המסורתית, אך גם ניצול מושכל של יתרונותיו, דוגמת בבניה ירוקה לצורך חסכון באנרגיה, או למשחקים שונים של אור וצל.
האדריכל יוסי קורי, לדוגמא, שעבודותיו נעות במרחב האדריכלות ברת הקיימא, בחר להשתמש באלמנט זה, כמו גם באלמנטים נוספים מתחום הבנייה מסורתית (כגון מלקאף) ולשלבו כאמצעי למסתור/הצללה בבית מודרני. גם האדריכלית סיגל דוידי בחרה להשתמש במשרבייה, כאלמנט הרוקם רצף סלקטיבי בין שני חללים, תוך כדי יצירת תעתועי אור, באמצעות שימוש בזכוכיות צבעוניות המכסות את המשרביות.
את הפרשנות והמחווה הבולטים ביותר לאלמנט המשרבייה ניתן לראות בעבודתו של האדריכל הצרפתי ז'אן נובל, שיצר את בניין "מכון העולם הערבי" בפריז, שנחנך בשנת 1987. בבניין זה, שהקפיץ את נובל למרכז סצינת האדריכלות העולמית, בא לידי ביטוי שימוש שהוא הן פונקציונלי והן אסתטי, תוך כדי התכתבות ברורה עם מסורת הבניה האסלאמית ואדפטציה של אלמנט המשרבייה לעולם המודרני. בחזית הדרומית של הבניין השתמש נובל במשרביות שהן דיאפרגמות מתכתיות, מופעלות על ידי מנוע, המווסתות את כמות האור הנכנסת לבניין, בהתאם לכמות האור ולטמפרטורה החיצונית - כעין "צמצמים" בעלי תפקיד של פקוח וויסות האור. כך, התקבל מראה של קיר הייטקי מתכתי וטכנולוגי, המשלב גם התייחסות למסורת ולמוטיב הקדום.

האדריכל צביקה דונסקי מ"דונסקי אדריכלים ומעצבים בע"מ" מציין ש"המשרבייה היא אמצעי הגנה (פראפראזה על חרכי ירי/הצצה) היוצר גם מבט מבוקר לנוף. המשרבייה היא ממברנה, וככזו, היא ניתנת לתרגום לשפות אדריכליות עכשוויות ולטכנולוגיות מודרניות. בתרבות היפנית, למשל, היווה נייר האורז העדין והלבנבן סוג של ממברנה כזו. בצפון אפריקה ובמדינות אחרות אשר מרבית הבניה בהן נעשתה מבוץ, נוצקו אריחים עבים ומחוררים בדוגמה מסורתית, כמעין לבנים-שקופות. באדריכלות טכנולוגית עכשווית, זו יכולה להיות זכוכית מותזת, פח מחורר, או אלמנטים מבטון היוצרים את חללי הביניים, ועשויים להיות גדולים מאד".

מתוך מגזין בית ונוי 95: "קסם המשרבייה"